למה אני מחזיק מעמד לרומן מהאגדות

כשזה מגיע למציאת אהבה, אני לא מסתפק במשהו פחות מרומן מהאגדות. אני רוצה את כל תשעת המטרים: הפרפרים, המבטים הגנובים, המגע החשמלי. אני רוצה להיסחף מהרגליים ולהיסחף במערבולת של תשוקה. ובעיקר, אני רוצה אהבה שבנויה להחזיק מעמד. אני יודע שסיפורי אגדות הם מדומה, אבל זה לא אומר שאהבה אמיתית לא יכולה להיות קסומה באותה מידה. אז אני מחזיק מעמד למען שלי באושר ועושר.

כנראה שזה מטורף באמת לצפות שרומנטיקה תתרחש בימים אלה. אנחנו אמורים להסתפק בהודעות טקסט מבלבלות ולילות של נטפליקס ולשמוח על כך. אבל אני לא חושב שזה מוזר לרצות קצת קסם בחיי האהבה שלך - למעשה, אני מצפה לזה. זו הסיבה שאני מסרב להסתפק ואני מחזיק מעמד לרומן מהאגדות:

אני יודע שזה קיים.

בגיל 18 התאהבתי בפעם הראשונה. זו הייתה חוויה מדהימה שנעים להסתכל עליה אחורה, לא משנה כמה רע זה נגמר. אם זה קרה פעם אחת, זה בהחלט יכול לקרות שוב.

רומנטיקה יכולה להיות קטנה.

ה-BF הראשון שלי עשה לי דברים מתוקים על בסיס יומי, אבל הם אף פעם לא היו מחוות יקרות בטירוף או מסיביות. רומנטיקה יכולה להיות בדיחה פנימית, מחמאה משורבטת על כוס קפה, ארוחת ערב של מזון מהיר ברגע האחרון. כשאתה מסתכל על זה ככה, מי אמר שאסור לך לצפות לרומנטיקה?

חיבורים משעממים.

הם פשוט לא בשבילי. הרבה יותר טוב להרגיש שמישהו מעריך אותך יותר מאשר רק את הגוף שלך.

ההתנחלות היא למפסידים.

ראיתי יותר מדי חברים מרשים לעצמם לקבל יחס של בחורים כמו זבל כדי שיסתדרו אי פעם. אני רוצה יותר מחיבור בינוני או מישהו שהוא מספיק טוב. אני רוצה מישהו שהוא מדהים, נקודה.

הנעורים לא נמשכים לנצח.

למה שאבלה את שנות ה-20 שלי במחשבה שרומנטיקה לא אפשרית? זו דרך די מדכאת לחיות. אני יודע שלהיות צעיר לא יימשך לנצח ולכן אני לא רוצה לבזבז את הזמן שלי עם מישהו שצולע מכדי להתאמץ בזוגיות.